בָּלָדָה עַל אָב וּבְנוֹ
– אָבִי, חָנֵּנִי!
– תְּפִלָּתְךָ נִתְקַבְּלָה, בְּנִי,
וְלֹא תָּמוּת
מֵהֶתְקֵף, גַּם לֹא
מִגִּדּוּל.
– אֲנִי אֲסִיר תּוֹדָה לְךָ, אָבִי.
– אַתָּה אֲסִיר עוֹלָם, בְּנִי.
– עַל מָה?
– נָע וָנָד תִּהְיֶה
מִבַּיִת אֶל בַּיִת,
וְאוֹת עַל מִצְחֲךָ
יְנַצְנֵץ כְּחָרוּז,
כִּי דַּמְךָ זוֹעֵק
אֵלַי,
וְשִׁירְךָ, גְּבִישִׁי וּמְדֻיָּק,
יִזְעַק
אֵלֶיךָ
בַּלֵּילוֹת, הוֹ, בְּנִי, כָּמוֹנִי,
מְחַבֵּק
אֶת הַתֹּהוּ,
מְנַשֵּׁק
אֶת הַבֹּהוּ.
ירושלים, מרס 2003
מתוך: "משפחת וכו'", הוצ' כרמל, יצא לאור בחודשים הקרובים
שיר מקראי. אומללותו הבלתי נסבלת של המשורר. יפה.
גליה, תודה על תגובתך.